נשים ערביות בין הסטריאוטיפיים - למאפיינים

האם ישנו מושג כזה: נשים ערביות?

n זהות ומעמד האישה הערבייה אזרחית המדינה, כמו כל הנשים בארץ, מושפעת מגורמים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

השאלה איזו תמונה עולה לך- לך לראש כשאת-ה שומע המושג אישה ערביה?

n האם אתם חושבים על......

n הרב יחשוב על התמונה האחרונה כיותר מייצגת והשאלה האומנם?

n האם בכלל יש תמונה מייצגת?

n ומה הוא ייצוג?

n האם כאשר מדברים על נשים יהודיות בארץ תחשבו על :

n דתייה או חילונית

n אשכנזית או מזרחית או אתיופית

n עירונית או קיבוצניקית

n עקרת בית או אשת מקצוע

n או פשוט תחשבו על האישה או הנשים שאתם-ן מכירים-ות ובמקרה הזה תהיי אולי אישה ספציפית שגרה ממול בשינקן או קיסריה

מה עם הנשים בירוחם או בטייבה בערב אלנאעים או בעארבה בקלנסווה או נצרת חיפה עכו מה עם השונות או אפילו השוניות.

נשים ערביות אזרחיות המדינה הן חלק מהמיעוט הלאומי הפלסטיני, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה ו-25% מקרב תלמידי המדינה ומונה מעט יותר ממיליון מאזרחי ישראל. מעמדן של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל נקבע ע"י מספר גורמים – היותן חברות בקבוצת המיעוט היותן נשים בחברה פטריארכאלית ומליטר-סטית והיותן חיות בתוך החברה הערבית המושפעת גם ממסורת ושמרנות וגם מהמגמות הגלובליות העולמיות.

למרות זאת או אולי בגלל זאת הנשים הערביות אינן קבוצה מונוליתית. הן מתגוררות במגוון ערים, עיירות וכפרים בכל רחבי מדינת ישראל, לרבות ישובים לא מוכרים, ערים מעורבות וכפרים פלסטיניים, ובתוך קהילות חילוניות ומגוון של קהילות דתיות (מוסלמיות, נוצריות, דרוזיות). הן עקרות בית, בעלות קריירה, בעלות עסקים, סטודנטיות, פועלות ..... המגוון התרבותי והדתי שלעיל מחייב התייחסות דיפרנציאלית.

נשים ערביות כמו שאר האזרחים במדינה חיות בחברה שעוברת תהליכים של שינוי מתמיד, שינוי במעמדן, באופיין שינויי בעמדותיהן ובהתנהגותי הן. ומאחר ותהליכים חברתיים אינם ליניאריים אי לכך אי אפשר לתארם במושגים ליניאריים. הכוחות והגורמים המשפיעים פועלים בזמן אמת ומושכים בכוונים שונים ומנוגדנים לפעמיים לדוגמא אישה דתייה שחייה לפי כללי הדת המוסלמית ולובשת כיסוי ראש מושפעת מצו האופנה ומהפרסומות ותלבושתה לא אחידה, יש כאלה שילכו לפי צו הדוקטרינה המחמירה (לא איפור וללא גנדור) ויש כאלה שיבחרו בקו הפחות מחמיר. בכפר הגלובאלי שלנו כמעט כבר אי אפשר אפילו לבודד השפעה של גורם ממשנהו.

תהליכים חברתיים הם תהליכים ספיראליים ומסובכים למרות שישן סוציולוגים שיצביעו על מגמות ועל מאפיינים כיוונים והתפתחויות...... בנייר הזה ננסה להשיג קצת מהשונות הצובעת את חייהן של נשים ערביות בארץ.

בעבר

• עד 1948 90% מהנשים הערביות חיו בכפרים ועבדו יחד עם שאר בני המשפחה בעיבוד האדמה, ממנה חיה כל המשפחה. האישה הכפרית בהיותה עבדה בתפקידים שונים בתוך ומחוץ לבית והשפיעה על קבלת ההחלטות בבית ובחברה באופן ישיר ועקיף.

• הנשים בערים היו בחלקן משכילות, עצמאיות, ניהלו פעילות חברתית ופוליטית ענפה.

• נשים פלסטיניות יסדו עיתונות כללית ונשית, בתי ספר ואפילו אוניברסיטה (ביר זית)

• ראש העיר האישה הראשונה בארץ הייתה ערביה

• האם זאת כל התמונה ?

• בודאי שלא

כיום

• גם היום מעמדן וזהותם של נשים ערביות מושפעת מגורמים חברתיים-פוליטיים וכלכליים

• אני אנסה כאן לעמוד על מספר סטריאוטיפים ואבדוק עד כמה הם מאפיינים לאישה הערבייה כיום

רב הנשים הערביות עקרות בית

• נכון רב הנשים הערביות הן עקרות בית אבל כשנשאלו נשים מאום אלפחאם במחקר שערך אמין פארס האם הן רוצות לעבוד. 45% של הנשים הערביות שהשתתפו במחקר ענו שהן מעוניינות לעבוד אבל לא מוצאות עבודה.

• שיעור ההשתתפות של הנשים הפלסטיניות בכוח העבודה גודל והגיע ל 22.9% בשנת 2001[1]. (לעומת 77.3% מן הנשים היהודיות ו-77% מן הגברים הפלסטינים.)[2] ממשלת ישראל משמשת כמעסיקה העיקרית של נשים בישראל.

• בשנת 1999 -45% מכלל הנשים בשוק העבודה הועסקו על ידי שירות המדינה.[3] אולם בשנת 1995 רק 13.6% מבין המועסקים בשירות המדינה היו נשים מקהילות פלסטיניות.[4]

• אף שאזרחי ישראל הערבים מהווים כמעט 20% מאוכלוסיית ישראל, בשנת 2003 הם היוו רק 5.5% מכוח העבודה במגזר הציבורי,[5] ואחוז הנשים הערביות המועסקות בשירות המדינה צנח בשנת 2003 ל-1.7% מסך המועסקים, ביחס ל-2% מסך המועסקים בשנתיים שקדמו לכך.[6]

• משרד הבריאות מעסיק 82% מכלל הנשים הפלסטיניות בשירות המדינה. משרדים אחרים, כגון משרד התחבורה, משרד התשתיות הלאומיות, משרד התיירות, המשרד לביטחון פנים ומשרד הבינוי והשיכון לא מעסיקים ולוּ אישה פלסטינית אחת.[7] הדבר מצביע על סטריאוטיפים מגדירים הממקמים את הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל בתחום הבריאות ולא בתחומי תעסוקה אחרים המזוהים בדרך כלל עם גברים.

• מספרן הקטן של הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל המועסקות בשירות המדינה איננו מפתיע מאחר שמרבית השירותים הציבוריים אינם זמינים בכפרים הפלסטינים. ממשלת ישראל נרתעת מהשקעה בתשתיות של הכפרים הערביים ובהנגשת השירותים הציבוריים לתושביהם של כפרים אלה, ולכן יש ביקוש מועט לעובדים בכפרים הקטנים.

• דוח המדינה מציין כי התקציב הכולל של האגף להכשרת מבוגרים גדל ב-10% בשנים 1996-2000. המשרד איננו מספק מספיק קורסי הכשרה המיועדים לנשים פלסטיניות, ואכן הללו היוו בשנים 2001-2002 רק 6% מכלל המשתתפים בתוכניות ההכשרה של המשרד.

• מרבית בתי הספר המקצועיים הפועלים בכפרים הפלסטינים מספקים לנשים הכשרה מקצועית מסורתית. הם מכשירים נשים בדרך כלל לתפקידי מזכירות, טיפול סעודי, ספָּרות ומקצועות אחרים המתאימים לסטריאוטיפ הנשי. בתי הספר האלה אינם מספקים הכשרה מקצועית במקצועות הטכנולוגיה. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה עורך גם תוכניות הכשרה מקצועית למובטלים או לאנשים המבקשים לרכוש כישורים מקצועיים חדשים. בנוסף על כך, מרבית הנשים הפלסטיניות שהשתתפו בתוכניות הללו קיבלו הכשרה מקצועית מסורתית, אפילו כאשר כן נפתחו תוכניות הכשרה טכנולוגית.[8] כתוצאה מכך, הנשים הפלסטיניות מתרכזות במקצועות שמתאימים לסטריאוטיפ הנשי, מקצועות שאין בהם אפשרות לקידום מקצועי, שאינם מצריכים כישורים מיוחדים ושהשכר בהם הוא הנמוך ביותר.[9]

• אזרחיות ישראל הפלסטיניות מרוויחות את המשכורות הנמוכות ביותר ונהנות מהמשאבים המועטים ביותר כגון מעונות יום או אזורי תעשייה, משאבים שהיו עוזרים להן להשתלב בכוח העבודה. סקר שנערך בשנת 1998 בנצרת, העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בישראל, גילה כי שכרן של 61% מהנשים העובדות נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק (3,191 ₪).[10] בשנת 2001, שכרן הממוצע של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל היה נמוך משכרן הממוצע של כלל הנשים (5,835 ₪) ונמוך בהרבה מן השכר הממוצע של כל הישראלים (7,604 ₪).[11]

• בשנת 2001, תושבי הרשויות המקומיות הפלסטיניות הרוויחו את השכר הממוצע הנמוך ביותר בישראל (5,252 ₪). ב-30 ערים וכפרים שכרן הממוצע של נשים היה גבוה מ-5,835 ₪, אך הרשויות המקומיות הללו היו יהודיות בלבד.[12] מתוך 50 הישובים שבהם שכרן של הנשים היה הנמוך ביותר, 48 היו כפרים פלסטיניים. ב-20 רשויות, שכולן פלסטיניות, השכר החודשי הממוצע של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל היה נמוך משכר המינימום.[13]

• קיימים פערים ניכרים בשכר הממוצע של גברים ונשים במגזרים רבים ולנשים יש ייצוג בלתי פרופורציוני במשרות חלקיות.[14]

• למרות זאת בפרויקט שערכנו במרכז אלטפולה –בנצרת שמטרתו הייתה הרחבת הנראות של הנשים בציבור אספנו כבר 600 שמות של נשים העוסקות בעשרות תחומים לא שגרתיים. לדוגמא בדצמבר 2003, נשים היוו 40.9% (247 מתוך 603) מכלל השופטים בישראל. מתוכן, 198 היו יהודיות ו-6 ערביות. חמשה מכהנות כשופטות בבתי משפט שלום ואילו אחת מכהנת כשופטת בבית הדין לעבודה.

• נכון להיום, אישה אחת כהנה כראש עיר בכפר יאסיף, שתי נשים ערביות נבחרו לכנסת, ובמועצות העיר שנבחרו בשנת 2004 מכהנות רק שלוש נשים 2 בנצרת ואחת בכפר עילבון.

לאישה אין מילה בבית

• אם תשאלו גברים ונשים מי מחליט בבית? מה תקבלו?

• 90% מהנשים יגידו אני

• 90% מהגברים יגידו אני

• אך זה

• החלטה על נישואין: במחקר שנערך באוניברסיטת[15] חיפה הראה שינוי דרסטי באופן קבלת ההחלטה על נישואין.

• בעד שקבוצות הגיל מהדור הראשון 86% ההורים החליטו בשבילן, בדור השני מעורבות ההורים פחתה ל 52% ובדור השלישי ל13%.

האישה לבושה רעלה וגלבייה

• הצבעוניות חוגגת

• ערבוב של השפעות

• חגאב וחגאב מודרני

• רעלה בודדות

• בין גלבייה כסימן לזריקות וגלבייה דתית וכל מה שביניהם

ללא השכלה גבוהה וללא מוטיבציה לקריירה

• שיעור האנאלפביתיות בקרב נשים ערביות אזרחיות ישראל – 14.7% – היה הגבוה ביותר מבין כל קבוצות האוכלוסייה בישראל ב-2003.

• בשנת 2003, חציון רמת ההשכלה של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל – 10.9 שנות לימוד – היה הנמוך ביותר בישראל. והחציון בקרב האוכלוסייה היהודית היה 12.6 שנות לימוד, הן לגברים והן לנשים.[16]

• ב-2003, אחוז הנשים הערביות אזרחיות ישראל שלא ביקרו בבית הספר (9.9%) היה פי שלושה מאחוז הנשים היהודיות שלא ביקרו בבית הספר (3.3%)

• אחוז הנערות הערביות שנשרו מבית הספר בכיתה ט' בשנת 2003 היה 9.5%, פי שלושה כמעט מאחוז הנערות היהודיות שנשרו באותה שנה (3.6%).

• רק 32.7% מן הנשים הערביות אזרחיות ישראל עמדו ב-2002 בדרישות הקבלה לאוניברסיטה, לעומת 52.5% מן הנשים היהודיות – פער של 20%.

• אחוז בעלות ההשכלה הגבוהה בקרב הנשים הערביות הגיע בשנת 2003 ל-7.1% שסיימו יותר מ-16 שנות לימוד, לעומת 19% מבין הנשים היהודיות, 9.7% מן הגברים הפלסטינים ו-20.0% מבין הגברים היהודים; אחוז זה מהווה ירידה לעומת שנת 2002, שבה אחוז הנשים הפלסטיניות בעלות השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה היה 7.7%.[17] אחוז הפלסטינים בין תלמידי האוניברסיטה בישראל בשנים 2003-2002 היה 9.5% בתואר הראשון, 4.8% בתואר השני ורק 3.2% ברמה הדוקטורט.[18].

• בשנת 1999, רק 1% מחברי סגל האוניברסיטה היו פלסטינים. נשים ככלל סובלות מתת-ייצוג בתחומי המתמטיקה, הסטטיסטיקה, המחשבים, מדעי הטבע, ההנדסה והאדריכלות והן מהוות רק 10% מסך הסגל האקדמי בתחומים הללו בישראל.

חיה באורח חיים לא בריא

מודעות לסוגיות רפואיות בקרב נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל

סקרים שנערכו באחרונה על בריאותן של נשים בישראל מגלים כי הסיכוי שנשים פלסטיניות אזרחיות ישראל יופנו לבדיקות אבחוניות הולמות קטן מסיכוייהן של נשים יהודיות לקבל הפניה לבדיקות כאלה. לדוגמה, סקר EUROHIS מצא כי רק 31% מן הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל דיווחו כי הופנו לממוגרפיה לפחות פעם אחת, בהשוואה ל-49.5% מן הנשים היהודיות; ואילו מבין הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל, רק 11% דיווחו כי הופנו למשטח צוואר הרחם לפחות פעם אחת, בהשוואה ל-58% מן הנשים היהודיות.[19] הסקר גילה גם כי רק 17.3% מבין הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל דיווחו כי הן הולכות לרופא נשים לפחות פעם בשנה לעומת 50.3% מקרב היהודיות.

הפער בביצוע הבדיקות מתבטא גם במספר הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל שמאובחן אצלן אוסטיאופורוזיס. על פי נתוני המרכז הישראלי למניעת מחלות, אוסטיאופורוזיס מאובחן אצל 4.5% מבין הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל בגילאים 45 ומעלה, לעומת 19.6% בקרב נשים יהודיות באותה קבוצת גיל. המרכז למניעת מחלות הסיק שמאחר שבריאותן של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל פחות טובה בממוצע מאשר זאת של נשים יהודיות, ההבדל באחוזים נובע כפי הנראה מכך שבקרב הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל נערכות פחות בדיקות. ניתן לייחס את הפערים בבדיקות האבחוניות במידה רבה להיעדר מודעות בקרב נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל לסוגיות של בריאות האישה כמו גם לבעיית חוסר הנגישות לשירותי בריאות המתוארת להלן.

בשנת 2003, האגודה לקידום בריאות נשים בישראל השלימה סקר על שימוש באמצעי מניעה בקרב נשים ישראליות. מן הסקר עולה כי נשים בעלות הכנסות גבוהות יותר נוטות יותר להשתמש באמצעי מניעה. כ-6% מן המשתתפות דיווחו כי הפסיקו להשתמש באמצעי מניעה מסיבות כלכליות. 30% נוספות הצהירו כי גלולות למניעת הריון הן יקרות.[20] במחקר שנערך בכפר מנדא, כפר פלסטיני ששיעורי האבטלה בו הם מן הגבוהים בישראל, 55.8% מן הנשים דיווחו כי מספר הילדים במשפחתן שונה מכפי שתכננו או מכפי שרצו. החוקרים הסיקו כי הימנעות המדינה מאספקת אמצעי מניעה חינם אילצה את הנשים לבחור שיטות זולות יותר ויעילות פחות למניעת הריון. לדוגמה, 10.8% מן הנשים נכנסו להריון תוך כדי שימוש בהתקן תוך רחמי. הדבר יוחס לשימוש בהתקנים שהיו הכי זולים.

שיעור הילודה הממוצע בקרב נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל הוא 3.8% בהשוואה ל-2.3% בקרב נשים יהודיות.[21] המרווח הממוצע בין הלידות אצל נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל הוא 2.8 שנים לעומת 4 שנים אצל נשים יהודיות. שיעורי הילודה הגבוהים נמצאים בדרך כלל במתאם עם נישואים מוקדמים יותר, השכלה נמוכה יותר, נגישות פחותה לשירותי תכנון המשפחה, עוני והיעדר מודעות, בעיות שעם כולן ישראל איננה מתמודדת כהלכה.

רק שלושה בתי חולים פרטיים עונים על צורכי הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל מבחינת שפה ונגישות. שלושת בתי החולים ממוקמים בנצרת, עיר דוברת ערבית הממוקמת בצפון ישראל. חלק מבתי החולים הממוקמים בערים מעורבות מעסיקים גם הם עובדים פלסטינים.

מסקנות

הניתוח שערך ראדיו אלשמס: הרדיו האזורי בערבית הראה שנתח הפרסום מטעם החברות הגדולות במשק עדיין קטן בהרבה בחברה בערביית.

ואם המטרה של כנס זה היא לעודד פרסום בחברה הערבית בודאי ובודאי הנשים הערביות הן חלק חשוב ביותר

ההצגה לעיל מראה שקשה לדבר על מגמות בחברה הערבית אלא על תהליכים

הרבה מההתנהגות הצרכניות של כולנו היא תוצר של פרסום

אז מה משפיע

פירסום אנטילגנתי

[1] על פי הדוח התקופתי השלישי שהוגש בשנת 2001 לוועדת האו"ם לביעור כל סוגי האפליה נגד נשים.

[2] מרכז אדווה, השתתפות בכוח העבודה האזרחי בגיל העבודה העיקרי 25-54, לפי קבוצת אוכלוסיה ולפי מגדר, 2001.

[3] סבירסקי, שלמה, אתי קונור-אטיאס, ברברה סבירסקי וירון יחזקאל, (יולי 2001), נשים בשוק העבודה של מדינת הרווחה בישראל, מרכז אדווה.

[4] שם.

[5] יעקב ברגר, דו"ח לוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, "ייצוג הולם בקרב העובדים בשרות המדינה", מאי 2004, עמודים 4, 58.

[6] עלי חיידר, "ייצוג האזרחים הערביים בשירות המדינה", דוח סיכוי, שוויון ושילוב האזרחים הערביים בישראל, 2001-2000, יוני 2001, מצטט מתוך דוח של רשות החברות הממשלתיות מאפריל 2001, עמוד 21; עלי חיידר, דוח סיכוי 2003, עמוד 41; ראו הערה מספר 1.

[7] סיכוי, דוח שנתי 2003. ראו www.sikkuy.org.il.

[8] לדוגמה, מתוך 309 בני אדם שהשתתפו בקורסי גרפיקה ממוחשבת ועיצוב אתרים בשנת 2002, רק 2 היו נשים ערביות לעומת 236 נשים יהודיות.

[9] ראו הערה 10.

[10] האגודה הערבית לזכויות האדם (1998), The Conditions of Women Workers in the Private Sector in Nazareth, נצרת.

[11] אטקין, אלון, מקום מגורים ורמת השכר בישראל, 2001, מרכז אדווה.

[12] שם.

[13] שם.

[14] UN Doc A/52/38/Rev.1, סעיף 2, פסקה 165.

[15] media.haifa.ac.il/index.php?option=com_content&task=view&id=579&Itemid=60 - 15k

[16] שם.

[17] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל 2003, לוח 8.3; הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל 2004, לוח 8.3.

[18] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל 2004, לוח 8.42.

[19] הסקר נערך תחת חסותו של ארגון EUROHIS לעריכת סקרים רפואיים ובוצע בישראל על ידי ה המרכז הישראלי למניעת מחלות. התוצאות פורסמו באוגוסט 2004.

[20] על פי סקר EUROHIS, אחוז הנשים הפלסטיניות שקיבלו אי פעם אמצעי מניעה בבליעה הוא 24.9% לעומת 49.4% מבין הנשים היהודיות. 5% מבין הנשים הפלסטיניות דיווחו כי הן משתמשות בעת הסקר באמצעי מניעה בבליעה, לעומת 21.2% מבין הנשים היהודיות.

[21] ראו הערה 3.